במקום בו נגמרות המילים - הגוף מתחיל לדבר מנתק מהגוף לאיחוי מחדש של הנפש עם הגוף.
כילדים אנחנו מגלים את העולם דרך כלים תנועתיים-תחושתיים. אנחנו מתנסים, נוגעים, ממששים, מריחים ומגיבים לכל אלה. כשטוב לנו הנשימה שלנו רחבה והגוף שלנו פתוח למתרחש סביבו. כשלא טוב לנו, נתרחק. התנועה הזו של התרחבות או התכווצות קורת כל הזמן, גם עכשיו כשאנחנו כבר "גדולים" ( אבל מי בכלל שם לב לזה? אולי, אם התנסנו ב
טיפול בתנועה ).
אבל -
יש בינינו כאלה שחוויות החיים גרמו להם לא רק להתרחק אלא ממש להתנתק ממנו. מילה או הערה של מישהו, שחשוב לנו, ננעצת לנו הישר בלב ובגוף ומועכת אותנו לתמיד. נגיעה (או נגיעות) בגופנו בגיל צעיר מדי, מבלי שנסכים לכך באופן מלא ובוגר, הן חוויות מרסקות נפש. אלימות פיזית, מילולית ונפשית, אותן חווינו או להן היינו עדות, כמוה כמכת פטיש על גופנו ונפשנו. כל אלה מיצרים נתק מהכוח שקיים בגוף והמניע אתנו לחיים מאושרים. מכות פיזית ורגשיות אלה מכווצות את גופנו, נשמתנו ונשימתנו.
כשהגוף חווה חוויות קשות כל כך נוצר באופן לא מודע התרחקות ממנו והתנתקות. ההתנתקות מאפשרת להמשיך לחיות בכאילו, הרחק ממקור הכאב. יש "אני" ויש "גוף". יש אותי מחוץ למקום הפגיעה ויש "מישהי" בתוך אזור הפגיעה.
כאב החוויה מושתק בדרכים רבות ומגוונות. לרוב, הן אינן גלויות לעין זרה ולעתים גם האדם הנפגע אינו מודע לכוחה של הנפש בהשתקת הכאב. בעיות עיכול או בעיות אכילה (אנורקסיה או בולמיה כמו גם העיסוק יתר באכילה) הן דרכה של הנפש "לבלוע" את הכאב ואת המאמץ להשתיקו. שכחה של קטעים מסדר היום הם דרך נוספת למחיקה ("רגע, איך הגעתי לפה?", "מה אני עושה פה, לעזאזל?). ניסיונות לפצוע את הגוף, להתלבש באופן פרובוקטיבי ועוד ועוד. כל אדם דרך ייחודית ליצירת מסך וחומת מגן על מקור הפגיעה.
מכירים את תחילת הסרט של פיטר פן? בתחילת הסרט פיטר מבקש מוונדי שתתפור מחדש את הצל שלו אליו. העבודה עם הגוף מאפשרת ליצור מחדש את החיבור שבין הגוף לנפש. זהו תהליך מורכב של איסוף השברים, של איחויים מחדש וקבלה מחבקת את עצמי מחדש - כפי שאני עכשיו. החיבור מחדש אינו מביא בדרך כלל את האדם לארץ המובטחת מעולמו של פיטר פן, אבל הוא מחזיר מחדש את עצמי הביתה. לבית הפיזי שלי ובהדרגה גם לבית הרגשי. השימוש בכלים חווייתיים מחזיר את הכאב אבל גם את כוחה המרפא הטמון בתוכנו ובגופנו.
העבודה עם הגוף מאפשרת מגע רגשי וגופני עם העצמי, כפי שאני היום, עם כל הפצעים, סדקים והחיבורים המחודשים שבתוכי. העבודה עם הגוף מתפתחת כמו ספירלה, מהמכווץ אל המשתחרר והמתפתח: פנימה והחוצה, למעלה ולמטה, מהבדידות אל הקשר, מהשתיקה אל השיח. בתהליך לא תהיי / לא תהיה לבד. אני אהיה שם לצידך.
במקום בו נגמרות המילים - הגוף מתחיל לדבר